איזו מילה כבדה "בלוג", אני מרגישה כאילו אני צריכה לקחת לי פרוייקט מופרע כמו לבשל את כל המתכונים מהספר של ג'וליה צ'יילד או משהו כזה... ( זה לא יקרה כי אני לא יודעת לבשל ואין לי בדירה תנור)
לצערי הפעם לא אהיה שנונה ומצחיקולה כתמיד כי אני עצובה.
היום ליוויתי את אמי שתחייה לתחנת הרכבת כי היא חוזרת היום הבייתה. מהרגע שעזבתי את הרציף ( 11:40) ועד עכשיו (13:06) לא הפסקתי לבכות. נשארתי לבד בעיר זרה; אלדד, משוש חיי, נשאר בארץ, אתמול בדיוק פספסתי אותו בג'ימייל; אין לי מושג באיזה קטגוריה של זבל נכנס פה מוליך ( זה פלסטיק? זה אורגני? גם הכיתוב על הפחים לא ברור!); ומחר בבוקר יש לי מבחן באיטלקית!
אז זהו להיום. אני הולכת להטביע יגוני במיץ תפוחים ולישון עד יעבור דיכי.
שלכם
מאיה
מאיוש,
השבמחקמזדהה איתך לחלוטין! זה בדיוק מה שקרה לי כשאמא שלי עזבה אותי בפריז :-(
תראי שזה יעבור לך בקרוב ותתחילי ליהנות אחרת מהעיר המטורפת הזאת
אוהבת אותך!
גילי
מאיולה, תהיי חזקה!
השבמחקאחרי הרובע היהודי, אף אחד מהרובעים האיטלקיים לא יכול עלייך, את חסינה להכל, תאמיני לי!
אוהבת אותך נשמאיה שלי.
גוני.