אפתח בקופי פייסט של מה ששלחתי לאהוביי במייל:

26.8.10

שלום לכם, זהו הפרק הראשון בעלילות מאיה בעיר הגדולה.
אני כותבת אותו בשעה 4:16 דקות, שעון ישראל כי עשיתי שטות קלאסית והלכתי לישון ב-18:00.
הכל התחיל אתמול, בלילה בלי שינה בנמל התעופה בן- גוריון. לאחר שליוויתי את אבי היקר למטוסו שלו, ישבתי במשך שעה ובהייתי באוויר עד שיגיע שלי.
הייתי ברת מזל. הכסא שמימיני נשאר פנוי. ככל הנראה הוזמן על ידי האיטלקיה שבמעבר עבור הברקין שלה ( אם אתם לא יודעים מזה אז קודם כל תתביישו לכם, אחר כך תעשו גוגל).
הוא היה ענק, יפיפה וכתום ( כמו זה של סמנתה בסקס אנד דה סיטי..)  התבוננתי בשקיקיה בעודה סוגרת את האבזמים הבלתי- אפשריים. הו, היופי.
אחרי שניגבתי את הריר ניסיתי לישון אך דעתי הוסחה על ידי שרק 4. חרא סרט. בפעם הבאה שפתחתי את העיניים המטוס החל בהנמכה.
פתחתי את התריס וצפיתי קצת בנוף אך ההתפעלות מן הפלא שבראה אלוקים התחלף מהר מאוד בבחילה עזה, זיעה קרה וצורך לשלש, כמו לפני מבחן או לקיחת דמים. רציתי למות.
רצתי מהמטוס רק לגלות שאין שרוול אלא אוטובוס וצריך להמתין שכל הזקנות ירדו. עשיתי פרצופים איומים של קיא וזכיתי למבטי בוז מאיטלקים עם כיפה.
לבסוף, לאחר בילוי בשירותים, ואיסוף כבודה, פגשתי את אבא רדו ורצנו לאוטו השכור שלנו.
רדו הביא את ג'י.פי.אס מהבית שמסתבר שהוא מנייאק בן מנייאק והוביל אותנו במעגלים בתוך רומא. לקחנו יוזמה ועקבנו אחר שלטים.
6 שעות אחרי שיצאנו הגענו לפירנצה (במקור, נסיעה של 3-4 שעות...)
ואז.. הכל נהיה שחור והתעוררתי בשלוש בלילה.
אז לילה טוב לכולם
אני אוהבת אותכם ביותר
מאיה הקולית