פרולוג לטובת חבריי האיטלקים שעוקבים אחר הבלוג באמצעות google translate: כותרת הפוסט לקוחה מסיינפלד, אחת הקומדיות המצליחות בעולם שרצה למשך 10 עונות בין השנים 1990-2000 (אם אני לא טועה..). הציטוט לקוח מפרק בו אחת הדמויות הראשיות,Elaine Benice, יושבת על האסלה בשירותים ציבוריים ומגלה שנגמר לה נייר הטואלט. הסיטואציה הקומית מועצמת כששכנתה לתא מסרבת לתת ריבוע נייר.
בשנגחאי, בניגוד לשאר סין, ניתן למצוא שירותים ציבוריים בסגנון המכונה "western style", שהוא כמובן, האסלה הטובה והמוכרת לנו המערביים. זהו יתרון רציני שכן איני יכולה לשכוח את החוויה הקשה כשנכנסים למקדונלדס בסין ומגלים שגם שם יש חור ברצפה.
בשנגחאי, כאמור, ישנן אסלות. רוב השירותים שביקרתי בהם היו גם מאוד נקיים.
חשבתם שזה יהיה כל כך קל?! אז זהו, שלא.
בשירותים הציבוריים בשנגחאי אין נייר טואלט.
נתקלתי בתופעה דומה גם בכנסיית הקבר בירושלים, בביקורי עם דניאלה אך כאן מסיבות שונות במקצת. ( שאסור לגעת לעצמך בטוטא שלא ידליק אותך חס ושלום...)
בפתח השירותים, במקרה הטוב ישנו מתקן נייר טואלט ועלייך לקחת לפני הכניסה לתא, או במקרה הפחות טוב, ישנה מכונה לממכר אריזות טישו אישיות בעלות יואן 1.
כמו שחברתו החדשה של ג'רי סיינפלד, שכנתה לתא של איליין הזכורה יותר משובר הקופות "טוויסטר" מציינת, אדם זקוק לכמות מסויימת של ריבועים.
השאלה היא "כמה?".
זוהי כמות שמאוד קשה לאמוד והתשובה תלוייה במשתנים רבים.
הפחד הגדול ביותר, של אדם הנמצא בסיצטואציה רגישה כל כך, הוא שיגמר לו הנייר.
וכמו שמלמד אותנו סיינפלד, אין לנו על מי לסמוך מלבד עצמינו.
אז אני מתבוננת ימינה ושמאלה, לוודא שאין לי קהל, ומושכת סרטים על גבי סרטים של נייר טואלט מהגליל כדי להתכוננן לגרוע מכל. או לחליפין, דוחפת למכונה 4 יואן וזוכה בלא פחות מ-40 מפיות טישו.
better to be safe then sorry, לא כן?
בוננות נוספת: אני הבחורה היחידה בשכונה ללא מניקור. אני בושה ונכלמת בבית הקפה, בסופר מרקט או בבריכה לנוכח ציפורניי החשופות. כמו שכבר נשאלתי על ידי ישראלים רבים: "מה באת לעשות בשנגחאי? מניקור-פדיקור?"
התשובה הנכונה לשאלה הזו היא תמיד כן.
בקרוב אצלי.
שבוע טוב ונשיקות תה ירוק
מאיה
.jpeg)
