בפקין שבסין

ביקרנו בבייג'ין!
אני, לראשונה בחיי. בדצמבר. מה שנקרא: "אוף סיזן".
בתקופה זו של השנה המעלות צונחות בבייג'ין ל 10- ביום. למזלנו הרב ושמחתי הבלתי ניתנת לבלימה, בשבוע שביקרנו אנחנו, הן עלו ל3- ואני זכיתי לשבוע חנוכה מושלג וקסום!!

בזמן שחברינו הישראלים התחבאו במלון, כי "נורא קר", אנחנו יצאנו לסעוד באיזור בילויים שיקי ואני דילגתי בין פתיתי שלג ושתיתי גלוויין ושוקו-מתנה!

בזכות הביקור בבייג'ין למדתי על שושנת הרוחות הסינית. בייג'ין היא בירת הצפון. המילה Bei משמעותה צפון וjing עיר-בירה! בירת הדרום היא נאנג'ין, nan זה דרום! dong זה מזרח- אנחנו גרים בפודונג, מצדו המזרחי של הנהר! והמד שני נקרא פושי - אז xi זה מערב!! תנו לי עוד ארבעה חודשים ואני שולטת בשפה הסינית כולה...

בבוקר היום הראשון, אלדד וחברינו הישארלים הלכו לעבוד. פקחתי עיניים וגיליתי בחלון פתיתים לבנים, התלבשתי ורצתי החוצה לקפצפץ בינהם.
אחרי שנרגעתי יצאתי לביקור במקדש לאמה, המקדש הטיבטי הגדול ביותר, והפעיל בסין. השלג לא הפסיק לרדת והיה קפוא וכיף עם פתיתי שלג שקיבלו קונטרסט מלהבות האש וריח הקטורת שהודלקה באמצעותן.
השעה הייתה כבר 2 בצהריים והחיוך עוד לא ירד לי מהפנים.

אחר כך המשכתי להסתובב ולמצוא מקומות יפים וחמודים לשתות שוקו לבן עם מרשמלו, לאכול מאקרונים צבעוניים, קאפקייקס, נקניקיות אמריקאיות, חנויות וינטג', והמשכתי לכיוון מרכזי קניות מרשימים עם בוטיקים מקושטים, מניקור זול ומדוייק,וחומוס ישראלי מנחם וטעים טעים.

לא היה רגע דל והשלג לא הפסיק לרדת שכמעט והחלקתי מספר רב של פעמים ברחוב הלבן.

השלג יכול להפוך גם את העיר הכעורה ביותר לווינטר וונדרלנד, בעיקר בשילוב אורות קריסמס מנצנצים.

ביקור בחומה הסינית הפך לגולת הכותרת של הטיול בזכות אוויר הרים ונוף פסטורלי של פסגות מושלגות. בנסיעה היה ניתן לרגע להתבלבל ולחשוב שאנו בדרך לאתר סקי באלפים האירופאים. בסוף הטיפוס חיכתה לנו מלחמת כדורי שלג כשחזור היסטורי של פלישת המונגולים.

ביום ראשון נפרדתי לשלום מהשלג ועליתי על מטוס שיקח אותי חזרה לשנגחאי. מקווה שעוד אפגוש אותו השנה, מי יודע? אולי בעוד כחודש כשהטמפרטורות בשנגאי צונות מתחת לאפס גם כן.

שיהיה לכולנו סוף העולם שמח מחר! 21.12.2012! חגגו כמו שזו שנת 1999!!

עניין של זמן

הזמן טס כשנהנים. אולי גם כשלא נהנים. 

הזמן טס בסין.

מאחר וזו פלנטה אחרת, איזור הזמן שונה וכן גם תפיסת הזמן.

אולי גם בגלל זה הפוסטים שלי בבלוג במרחקי זמן ארוכים זה מזה מבעבר...

הסינים אוכלים ארוחת צהריים בסביבות 11:30, מסיימים את העבודה והלימודים בסביבות 5 ואוכלים ארוחת ערב. בחמש (!!). או שהם קונים אוכל ברחוב בדרך הבייתה ( ברור שהם גוועים ברעב, הם אכלו ארוחת צהריים ב11:30!!) וממשיכים לאכול גם בבית בסביבות 7 (אני יודעת לפי הריח של הטיגון שמגיע מהשכנה בסביבות 5). בלילה בסביבות 12 הם יוצאים לרחוב בפיג׳מה פלאפית ורדרדה לאכול אצל הווק-מן או ב7-11 השכונתי. 

זה מוזר. ובחודשיים האחרונים מאלצתי להצטרף לתפיסת הזמן המוזרה הזו פעם-פעמיים בשבוע ולאכול ארוחת צהריים ב11:30 בקפיטרית הסגל במכון לאמנות ויזואלית של שנגחאי. מיותר לציין שבשעה 14:00 אני כבר גוועת ברעב. 

למזלי, הסינים גם הרבה בחופש.

גם אצלינו בבית הזמן נע בקצב משלו.

לפני כשבוע נגמרו לנו הבטריות בפד האלחוטי של המחשב, ובבית בכלל, אז עשינו את המתבקש ולקחנו ממכשיר צורך בטריות אחר-שעון הקיר שלנו.

כבר יותר משבוע השעה בבית 1:00,או 13:00 אם תרצו.

השעה 1:00 היא השעה האידאלית לשעון להיעצר בה. לילה או יום, היא תמיד סבבה. ״מה? השעה אחת? צריך לאכול/לישון!״ שתי הפעולות האהובות עלי.

אז הזמן טס. אני כבר 4 חודשים בסין! וכבר בגיע החג האהוב עליי מכל, "קריסמוכה"!

השיר המושלם המבטא את תחושתי

דייב גאהן מזהיר אותי מפני הסינים. זו רק שאלה של זמן עד שהם יתפסו אותי...

שבוע טוב ומהיר

געגוע

אחרי כמעט שנתיים וחצי בגולה געגוע הפך לדבר שבשגרה.
המשפחה, החברים, כל זה מובן מאליו, אבל היום עם סקייפ וווייבר ווואטצאפ ווואט נוט כולם יותר קרובים. את הדבר שהכי חסר לא ניתן לתאר במילים. זו תחושה, ריחות, טעמים, צלילים, נופים, מזג אוויר וכל הגורמים שמרכיבים חיים בעיר.

עם המגורים בפירנצה, תל אביב התרחקה אט אט. פירנצה כל כך מדהימה שהעיר בה נולדתי וגדלתי כבר לא עלתה במחשבותיי. אבל איפשהו שם באחורי הראש, הגעגוע חי ובועט.

כשדניאלה, חברתי האיטלקיה היקרה, הגיעה לבקר אותי בארץ, הקפדתי לקחת אותה לכל המקומות האהובים עליי. היינו בנמל יפו, מוזיאון תל אביב, (שגרירות סין בבן יהודה..), חוף הצוק, ים המלח, חומוס לינא בעיר העתיקה, עמק המלכים, ועוד מקומות אהובים בתל אביב שיש שם חניה. בכלל, אני מדרגת מקומות בילוי ופינות חמד בתל אביב לפי חניה. ככה זה כשאני תמיד הנהגת.

אבל לאט לאט משמעות ״הבייתה״ התחלפה, והמקום בו הרגשתי הכי בבית היה
 Via della Vigna Nouva 13, Piazza della Passera, Ponte della Carraia, H&M ועוד..

לעזוב את פירנצה היה קשה מנשוא. לא רק לי, גם להורים שלי, שהיו קופצים לביקור לעיתים קצת יותר מדי קרובות. הפרידה מהחברים בפירנצה, גם כמובן. למרות שאהבתי בעיקר להסתובב לבדי, הם חלק מאוד גדול באהבה שלי לעיר.

יש רשת בתי קפה פה, ליד הבית שלי, שמתפארת בקפה ״איטלקי״ אותנטי, בעיני יש לו טעם של מים והוא חם מדי והקפוצ׳ינו ה״קטן״ יכול להשקות משפחה שלמה באפריקה אבל ניחא. בכל מקרה, על הקירות ישנן תמונות ממוסגרות עם נופים איטלקים ועל קיר אחד שלם, נוף על הדואומו של פירנצה. יום אחד, כשהזמנתי את הקפוצ׳ינו הקטן-ענק, ישבתי מול הקיר הנ״ל, ובעודי מחכה שהוא יתקרר, דמעה זלגה לי על הלחי.

אני יודעת, מבחוץ אני נראת קשוחה, אבל התאהבתי ללא תנאים בעיר קטנה במרכז טוסקנה. ומאחר שהאהבה בשר ודם שלי הייתה בצדו האחר של הגלובוס, בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות הייתה פירנצה. תקראו לזה מנגנון הגנה עצמית, תקראו לזה צפייה מרובה מדי בקארי ברדשאו (ממש לא מודל לחיקוי, אם תשאלו אותי. ואת שרה ג׳סיקה שגם לה נמאס כבר מהבכיינות של קארי) אבל זה מה יש.

בית קפה נוסף עם נוף לדואומו, על גג הספריה הציבורית

קארי שואלת כמה אהבות גדולות אדם זוכה לו בחייו? ואני שואלת לכמה בתים אנחנו זוכים בחיינו?

לי יש יותר מבית אחד. ואני אוהבת ומתגעגעת לכולם.

נו נו נו

על הרגלים רעים ומה שבינהם.

עד לפני שנתיים לא הייתי שותה קפה. הדבר הכי דומה לקפה שהייתי שותה היה אייס קפה, או פרפוצ'ינו אם תרצו. שמנת, סוכר ולא הרבה קפה.
יום אחד בהפסקת 11:00, הלכנו לבר השכונתי שלנו, אני הזמנתי סנדוויץ' וחברי האיטלקים והפיליפינית, קפה. הסתכלתי על הכוס של ג'נט וזה היה נראה לי נחמד. היא אמרה לי "תנסי, זה טעים!" ניסיתי והתאהבתי. אין כמו לחץ חברתי.
התחלתי עם כוס בשבוע, שהפכה לשתיים ולשלוש. למרות שלפעמים זה עושה אותי טוויקית ורועדת אני די נהנת מפולחן הקפה היומי. למעשה הוא מסב לי עונג גדול.
הרגל מגונה נוסף שלמדתי דווקא מהוריי -  להוסיף כמה טיפות בייליס לאספרסו והיום מתחיל נהדר!

עכשיו, בשנגחאי, אני מנסה לשמר את ההרגל המגונה הנ"ל. משימה לא קלה בכלל. לקחתי על עצמי פרוייקט טעימות קפה נרחב, עם תיעוד פוטוגרפי מקיף.

הרגל מגונה ביותר שלמדתי באיטליה הוא שעם הקפה של הבוקר חייב לבוא משהו מתוק ובצקי. האיטלקים, מסתבר, תמיד במחזור. חסל סדר חביתה וסלט, ברוך הבא קראסון פתיין. למזלי (או לדעבוני) הרב, בסין אין כל בעיה עם כך.

לפני שנסעתי לאיטליה, הייתי אוכלת מלא מלא פיצה. הייתי מסיימת חצי מגש דומינוס מבלי למצמץ. לא ידעתי שובע. באיטליה התחלתי להעריך את הפיצה, להתרכז רק בה ולא במסך הטלויזיה המרצד. החומרים משובחים והמוצרלה האמיתית סיפקו לי תחושת שובע כבר בביס השלישי ואכן הגעתי למצב שאיני מסיימת פיצה אישית.
הגעתי לסין. כאן הפיצה רחבת מימדים, מלאכותית, מפוצצת מונוסודיום גלוטומט, צבעה כתמתם זוהר ובשל הסיבות הנ"ל, טעימה. לא טעים איכותי ומעודן, טעים ג'נק-פוד-בא-לי-לשכב-על-הספה-ולא לקום-עד-מחר. זה נורא ואיום. אני רוצה להפסיק אבל ברגעים של חולשה אני לא שולטת על מעשי. מי יתן ויהיה בי את הכוח לא להוציא מבין שפתי את המשפט "אולי נזמין פיצה?".

אתם מוזמנים להשוות עם התמונה בראש העמוד

אני אוהבת לישון. וכשאני לא ישנה אני אוהבת לנוח. אני מאשימה בזה כבר 4 שנים את מחלת הנשיקה שריתקה אותי שבועיים למיטה, קראתי שגם אחריה העייפות לעולם תישאר. זה תירוץ נהדר. אני פשוט אוהבת לישון.

אני אוהבת נורות ליבון. זהו, אמרתי את זה. אני יודעת שכולכם מרגישים ככה, וכולכם כמוני שונאים נורות חסכוניות אבל זה לא פוליטקלי קורקט ( או אינביורמנטלי קורקט) אבל לא אכפת לי! נורות חסכוניות לעולם לא יספקו מספיק אור, הן אחראיות לכאבי עיניים והראש שלי, ולמשקפי הראייה שלי למרות שיש לי ראייה 6/6. והכי גרוע, הן משנות צבעים! בגדים, לקים ושיער מקבלים גוון ירקרק דוחה. והן עולות הרבה יותר! פיליפס פשוט מנצלים את הטרנד הירוק ומשווקות את הנורות במיליון כסף.
אז סליחה כדור הארץ, אבל אני מדליקה נורות ליבון כי נמאס לי להתאפר בחושך!

ועל ההרגל הרע והמביש מכולם: Glee.
כן, אני עדיין צופה. למרות שזה קקי ומשעמם וכבר לא קול כמו בעונה הראשונה. אני פשוט צופה בציפייה שזה ישתפר. אנחנו צופים גם בAmerican Horror Story, כי ראיין מרפי סוטה גאון. מחכה לפרק קרוס-אובר עם Glee (כשזה באמת יקרה אל תשכחו של מי היה הרעיון קודם).


שבוע טוב ומלא חטאים קטנים ומתוקים שעושים לנו שמח בבטן ובלב

I'll be there

והיום, 10 עובדות שלא ידעתם על סינים

1. סינים מתים על מריה קארי. אם אשמע עוד פעם אחת את השיר Hero יהיו מכות.

2. סינים אוהבים לשתות עם קש. ושיהיה כמה שיותר צבעוני ומסולסל.

3. בסין אין זכות קדימה להולכי רגל. נהג יצפור להולך רגל באמצע מעבר חצייה ויאיץ במקום להאט. אני מקללת אותם בכל השפות המוכרות לי.

4. סינים מקרבים את הפה לצלחת ולא להיפך. הם גם עושים רעשי מציצה ולעיסה בקול גדול. אותי לימדו לאכול בפה סגור, כאן הכל הפוך.

5. בימי ראשון וחגים, סינים אוהבים ללכת לפארק עם אוהל מתקפל, לשבת בו כל היום, להביא אוכל מ-KFC, וכשמחשיך לחזור הבייתה.

6. עוד בילוי אהוב על הסינים בחג, ללכת לאיקאה. הם מביאים את כל המשפחה, שקיות עם אוכל, יושבים על הספות והמיטות מהתצוגה, מדברים בטלפון ואוכלים כאילו מדובר בסלון שלהם.

7. ברשתות הקפה, הם תופסים את הספות השוות, מניחים את המשקה על השולחן ועושים הכל, מגלישה באינטרנט עד נמנום, חוץ מלשתות את המשקה שלהם.
ראיתי גם קבוצת זקנים שמפצחת גרעינים בסטארבקס.

8. סינים לא יודעים להכין קפה מקיאטו.

9. סיניות לעולם לא ילכו בלי גרבי ניילון. זה מוזר.

10. סינים אוהבים את הכלבים שלהם mignon , קטנים, שמחים, עם מלא שיער מקורזל. ועדיף בצבע חום-אדמוני.

אני דווקא רוצה ארנבון. ואלדד חתול. אולי נגיע לעמק השווה ונקנה צ׳ינצ׳ילה.

שתהיה לכולנו חזרה מהנה לשגרה.

מועדים לשמחה

שבנו מהונג-קונג, עיר האורות.

אי האפשרויות הבלתי-מוגבלות. מקום בו האנשים אדיבים, הקניונים גדולים יותר, הפרפוצ'ינו מתוק יותר, הים טורקיז, וכולם מדברים אנגלית.

לא ניתן לתאר את ההרגשה כשמגיעים להונג קונג. הכל פשוט כיף יותר.

בזמן שחיכיתי למעבורת ישב לידי בחור צעיר אמריקאי שנראה אחוז שד שניגש אליי ואמר "אני מניו-יורק, זו פעם ראשונה שלי פה, לא ראיתי מעולם סקיי-ליין יפה מזה". חייכתי בהסכמה ואז רצתי לתפוס מקום באנייה. 

אולי זו הים, גורדי השחקים המפוארים, מופע האורות כל ערב בשמונה, בוטיקים עצומים של לואי ויטון ופראדה ושאנל שמהם משתרך תור בכניסה, מסעדות מכל העולם, ההודים ברחוב שמציעים לי רולקס מזוייף, בתי קפה, קונדיטוריות, מאקרונים בשלל צבעים, סיניות לבושות היטב מטופפות על עקבים, יהלומים בגודל של כדור פינג-פונג בחלונות הראווה, מלא חניות המציעות לי נעלי מליסה ססגוניות, ויואן ווסטווד, הלו קיטי ועוד ועוד ועוד...

ואפל הונג קונגי - שם את הבלגים בכיס הקטן

כל אשר תחפצו, הונג קונג תסדר לכם. זהו פלא יחיד מסוגו. מעולם לא פגשתי מקום דומה לה.

חבל רק שהיא כל כך חמה.

פה בשנגחאי הטמפרטורות כבר צנחו ל-25 ביום ורוח קרירה נושבת בלילה. בהונג קונג עדיין חם, אבל לצערינו הרב, בספטמבר אין הרבה שמש. בשניה שענן סר מדרכה של השמש רצתי כמו פנתר רעב לבריכת המלון היפיפיה רק לגלות שהענן חזר או שהבריכה סגורה לשעתיים הקרובות.

לפחות לשוהים במלון מפואר כמונו, אין סיכוי להרגיש את החום מרגע העלייה למטוס ועד לערב שנוחת הרעב. ישנה סדרה של כלי תחבורה ממוזגים היטב מתוך נמל התעופה, לתוך תחנה מרכזית, ממנה יוצא שאטל למלון שמוקף בקניון ממוזג נוסף.

אז אלדד נסע לעינייני ביזנס ואני לפלז'ר ובערב נפגשנו לארוחה איטלקית/אמריקאית/ יפנית/סינית/ קוראנית/קנטונזית וכו' כו'

בערב יום שישי יצאנו עם ישראלולים למועדון של ערסים שבו הם הזמינו את השולחן הקבוע. רקדנו שתינו ואז ברחנו לאכול משולש פיצה ענקי וטעים לאללה! בילוי שמסתיים בפיצה הוא תמיד בילוי מוצלח.

עכשיו מוצאי יום הכיפורים והיומולדת של אלדד. הוא צם ואני אכלתי פחזניות והוא צפה בי. לי היה מאוד נחמד...

חגים שמחים וגמר חתימה טובה. 

שיפה ושונה תהה השנה הבאה עלינו לטובה

שכל אחד מאיתנו ימצא את ההונג קונג שלו, היכן שחלומות מתגשמים.

In a tanka state of mind

קומץ מסקנות חשובות:

Perrier lime זה ממש טעים! וגם מרענן! וגם שיק! בעיקר בגשם.

אין טמפונים עם מוליך בסין. בקושי יש טמפונים בכלל. בסופר היחס בין טמפונים לתחבושות עומד על 1:500. באמאשלי.
 יש o.b. בסדר נו. אני לא יודעת איך הם בארץ כי מעולם לא השתמשתי אבל פה הם מגיעים עם חבילת שרוולוני פלסטיק, שהם בעצם רק אצבע מתוך כפפה, בשם הסטריליות אני מניחה. זה קצת מוזר אבל אני זורמת. לא פשוט יותר לצרף מוליך מאשר לשבת ולגזור כפפות??

אם קריר היום זה לא אומר שיהיה גם מחר. תיקון, זה אומר שמחר יהיה מאוד מאוד חם.

אם אין סלט תאכלי שיפוד. זה עולה פחות, זה מהיר וזה טעים ב-ט-י-ר-ו-ף.

גם אם תראו לנהג מונית סיני את כתובת היעד כתובה על נייר, הוא לא באמת ידע לאן אתם רוצים להגיע. אבל יגיד שהוא יודע.(ע"ע המירוץ למיליון)

לא משנה כמה מצעים תקנו במוג'י, זה לא יעשה אתכם מאושרים. סתאאם זה הכי כן!!!!

יש 3 חנויות אפל ענקיות בשנגחאי וכולן מלאות באנשים בכל שעות ביממה. זה אומר שהסינים היחידים שהולכים לעבודה הם apple genius.

יש יותר סניפי סטארבאקס ממקדונלדס בשנגחאי. כך נדמה לי. לא בהפרש גדול בכל מקרה.

לקנות פה טוסטוס עולה פחות מאופניים בארץ. הגיע הזמן לקנות טוסטוס.

המדרגות הנעות העולות ממוקמות משמאל ואילו היורדות מימין. זה מסוכן. עבורי.

האחרון קצת יצא לי טאנקה. לכן לסיום, טאנקה של מאצ'י טאווארה מתוך "יום השנה לסלט" (תרגום של יעקב רז כמובן):

"עקף!"
רחובות שאנגחאי
חיים, מסנורים

עיר של אופניים
ותיקוני כבישים


סופ"ש נעים

not a square to spare

פרולוג לטובת חבריי האיטלקים שעוקבים אחר הבלוג באמצעות google translate: כותרת הפוסט לקוחה מסיינפלד,  אחת הקומדיות המצליחות בעולם שרצה למשך 10 עונות בין השנים 1990-2000 (אם אני לא טועה..). הציטוט לקוח מפרק בו אחת הדמויות הראשיות,Elaine Benice, יושבת על האסלה בשירותים ציבוריים ומגלה שנגמר לה נייר הטואלט. הסיטואציה הקומית מועצמת כששכנתה לתא מסרבת לתת ריבוע נייר.

בשנגחאי, בניגוד לשאר סין, ניתן למצוא שירותים ציבוריים בסגנון המכונה "western style", שהוא כמובן, האסלה הטובה והמוכרת לנו המערביים. זהו יתרון רציני שכן איני יכולה לשכוח את החוויה הקשה כשנכנסים למקדונלדס בסין ומגלים שגם שם יש חור ברצפה.

בשנגחאי, כאמור, ישנן אסלות. רוב השירותים שביקרתי בהם היו גם מאוד נקיים. 

חשבתם שזה יהיה כל כך קל?! אז זהו, שלא. 

בשירותים הציבוריים בשנגחאי אין נייר טואלט.

נתקלתי בתופעה דומה גם בכנסיית הקבר בירושלים, בביקורי עם דניאלה אך כאן מסיבות שונות במקצת. ( שאסור לגעת לעצמך בטוטא שלא ידליק אותך חס ושלום...)

בפתח השירותים, במקרה הטוב ישנו מתקן נייר טואלט ועלייך לקחת לפני הכניסה לתא, או במקרה הפחות טוב, ישנה מכונה לממכר אריזות טישו אישיות בעלות יואן 1. 

כמו שחברתו החדשה של ג'רי סיינפלד, שכנתה לתא של איליין הזכורה יותר משובר הקופות "טוויסטר" מציינת, אדם זקוק לכמות מסויימת של ריבועים. 

השאלה היא "כמה?".

זוהי כמות שמאוד קשה לאמוד והתשובה תלוייה במשתנים רבים. 

הפחד הגדול ביותר, של אדם הנמצא בסיצטואציה רגישה כל כך, הוא שיגמר לו הנייר.

וכמו שמלמד אותנו סיינפלד, אין לנו על מי לסמוך מלבד עצמינו.

אז אני מתבוננת ימינה ושמאלה, לוודא שאין לי קהל, ומושכת סרטים על גבי סרטים של נייר טואלט מהגליל כדי להתכוננן לגרוע מכל. או לחליפין, דוחפת למכונה 4 יואן וזוכה בלא פחות מ-40 מפיות טישו.

better to be safe then sorry, לא כן?

בוננות נוספת: אני הבחורה היחידה בשכונה ללא מניקור. אני בושה ונכלמת בבית הקפה, בסופר מרקט או בבריכה לנוכח ציפורניי החשופות. כמו שכבר נשאלתי על ידי ישראלים רבים: "מה באת לעשות בשנגחאי? מניקור-פדיקור?"

 התשובה הנכונה לשאלה הזו היא תמיד כן.

בקרוב אצלי.

שבוע טוב ונשיקות תה ירוק

מאיה

אותה הגברת בשינוי האדרת

אני בסין!

לאחר כל הפרידות והסיכומים הגעתי לשנגחאי. אני פה בדיוק שבוע. בינתיים, אני די נהנית. שנגחאי היא עיר מאוד כיפית.
החיסרון העיקרי ובעל המשקל הכבד ביותר, ללא ספק, הלחות.
מבחינת מעלות צלזיוס, מדובר בעיר קרירה יחסית 31-33 באוגוסט זה סבבי לגמרי. אממה?? לח כמו ביערות האמזונס!
כולם מזיעים מגב. מאיש עסקים לגברת עם עקבים ושמלת מעצבים ועד למאיה שגם ככה לא לובשת כלום בדרך כלל.
בחדר המדרגות שלנו יש ריח של טחב, המעלית בלתי נסבלת ואין בה אפילו מראה!
חוץ מהמקומות שציינתי, כל העיר מרוצפת מזגנים, ברוך השם. דבר שלא ניתן לאמר לזכותה של פירנצה! אז באופן יחסי, שיפור בתנאים. אם תחנת המטרו או הסופר לא היו במרחק של רבע שעה הליכה מהבית היה יכול להיות אפילו מעולה. לפחות בעוד חודש זה הולך להיגמר. ואז יגיע הכפור.

השבוע טיילתי קצת בעיר בניסיון להכיר אותה. הניסיון לא כל כך צלח משום שהיא עצומה והיכרתי כל פעם חלק קטן. לא יודעת גם איך אותם חלקים מתחברים בינהם אבל ניחא.
לפחות במטרו אני כבר שולטת.

זה מקום פשוט מדהים, במרחק של רחוב עוברים מהנןף האורבני הזה

לזה

בצהריים חמים במיוחד השבוע, נקלעתי לפארק של שנגחאי. הוא מדהים ביופיו ומוקף גורדי-שחקים מפלצתיים המוסתרים היטב בצמחייה מרוב נקודות המבט בפארק. הפארק הציורי טומן בחובו בריכת לוטוסים, צמחייה טרופית עם שלטים המציינים את שם הצמח בלטינית, וסטארבאקס, כמובן.

באחד הערבים יצאתי לדרינקים עם החבר'ה מלימודי מזרח אסיה, ללא אלדד, שגם הוא אמנם בהגדרה מהחבר'ה של מזרח אסיה אבל הוא דווקא מסתובב עם קליקה אחרת, היהלומנים. בכל מקרה הוא היה בעיר אחרת ומזמן כבר נמנם במיטה מנוכרת בבית מלון כשאני יצאתי לבלות.
היה מאוד נחמד. גם הכרתי אנשים נחמדים וגם גילית איפה מבלים בשנגחאי. הם נתנו לי הרבה טיפים שימושיים כמו לשכור מנקה, להתקין פילטרים על הברזים, ואיפה ניתן למצוא סיניות שיכורות וקלות דעת ובאילו שעות...

בגדול אני מרגישה פה כמו חיזר. לפחות הרגשתי, בימים הראשונים. בעיקר ברכבת התחתית שילדים קטנטנים וסינים בוהים בי בעיניים קטנות ופה פעור.

האם אני חייזר או האם שנגחאי היא פלנטה אחרת ואני סתם קוסמונאוט?
ובכן, הקפה הכי טוב שמצאתי היה במקדונלדס אז תגידו לי אתם.

בשבת הלכתי לבריכה השכונתית (אנחנו גרים בשכונה טובה) שהיא בעצם חוף ים מלאכותי עם חול לבן ופסיפס כחלחל בתחתית הבריכה. היה יום יפיפה והייתי מוקפת בילדים בריטים/צעירות רוסיות/ גברברים איטלקים/וחבר'ה ישראלים.
היה יום יפיפה וממש ממש היה כיף

חוץ מכל השטויות, התאחדתי עם אלדד וזה די מגניב.

ולפינתינו האהובה (יש דברים שלעולם לא משתנים..), חלון הראווה של לואי ויטון

בכל מקום שאהיה בעולם, מארק ג'ייקובס ילווה אותי.

פיס