הזמן טס כשנהנים. אולי גם כשלא נהנים.
הזמן טס בסין.
מאחר וזו פלנטה אחרת, איזור הזמן שונה וכן גם תפיסת הזמן.
אולי גם בגלל זה הפוסטים שלי בבלוג במרחקי זמן ארוכים זה מזה מבעבר...
הסינים אוכלים ארוחת צהריים בסביבות 11:30, מסיימים את העבודה והלימודים בסביבות 5 ואוכלים ארוחת ערב. בחמש (!!). או שהם קונים אוכל ברחוב בדרך הבייתה ( ברור שהם גוועים ברעב, הם אכלו ארוחת צהריים ב11:30!!) וממשיכים לאכול גם בבית בסביבות 7 (אני יודעת לפי הריח של הטיגון שמגיע מהשכנה בסביבות 5). בלילה בסביבות 12 הם יוצאים לרחוב בפיג׳מה פלאפית ורדרדה לאכול אצל הווק-מן או ב7-11 השכונתי.
זה מוזר. ובחודשיים האחרונים מאלצתי להצטרף לתפיסת הזמן המוזרה הזו פעם-פעמיים בשבוע ולאכול ארוחת צהריים ב11:30 בקפיטרית הסגל במכון לאמנות ויזואלית של שנגחאי. מיותר לציין שבשעה 14:00 אני כבר גוועת ברעב.
למזלי, הסינים גם הרבה בחופש.
גם אצלינו בבית הזמן נע בקצב משלו.
לפני כשבוע נגמרו לנו הבטריות בפד האלחוטי של המחשב, ובבית בכלל, אז עשינו את המתבקש ולקחנו ממכשיר צורך בטריות אחר-שעון הקיר שלנו.
כבר יותר משבוע השעה בבית 1:00,או 13:00 אם תרצו.
השעה 1:00 היא השעה האידאלית לשעון להיעצר בה. לילה או יום, היא תמיד סבבה. ״מה? השעה אחת? צריך לאכול/לישון!״ שתי הפעולות האהובות עלי.
אז הזמן טס. אני כבר 4 חודשים בסין! וכבר בגיע החג האהוב עליי מכל, "קריסמוכה"!
השיר המושלם המבטא את תחושתי
דייב גאהן מזהיר אותי מפני הסינים. זו רק שאלה של זמן עד שהם יתפסו אותי...
שבוע טוב ומהיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה