געגוע

אחרי כמעט שנתיים וחצי בגולה געגוע הפך לדבר שבשגרה.
המשפחה, החברים, כל זה מובן מאליו, אבל היום עם סקייפ וווייבר ווואטצאפ ווואט נוט כולם יותר קרובים. את הדבר שהכי חסר לא ניתן לתאר במילים. זו תחושה, ריחות, טעמים, צלילים, נופים, מזג אוויר וכל הגורמים שמרכיבים חיים בעיר.

עם המגורים בפירנצה, תל אביב התרחקה אט אט. פירנצה כל כך מדהימה שהעיר בה נולדתי וגדלתי כבר לא עלתה במחשבותיי. אבל איפשהו שם באחורי הראש, הגעגוע חי ובועט.

כשדניאלה, חברתי האיטלקיה היקרה, הגיעה לבקר אותי בארץ, הקפדתי לקחת אותה לכל המקומות האהובים עליי. היינו בנמל יפו, מוזיאון תל אביב, (שגרירות סין בבן יהודה..), חוף הצוק, ים המלח, חומוס לינא בעיר העתיקה, עמק המלכים, ועוד מקומות אהובים בתל אביב שיש שם חניה. בכלל, אני מדרגת מקומות בילוי ופינות חמד בתל אביב לפי חניה. ככה זה כשאני תמיד הנהגת.

אבל לאט לאט משמעות ״הבייתה״ התחלפה, והמקום בו הרגשתי הכי בבית היה
 Via della Vigna Nouva 13, Piazza della Passera, Ponte della Carraia, H&M ועוד..

לעזוב את פירנצה היה קשה מנשוא. לא רק לי, גם להורים שלי, שהיו קופצים לביקור לעיתים קצת יותר מדי קרובות. הפרידה מהחברים בפירנצה, גם כמובן. למרות שאהבתי בעיקר להסתובב לבדי, הם חלק מאוד גדול באהבה שלי לעיר.

יש רשת בתי קפה פה, ליד הבית שלי, שמתפארת בקפה ״איטלקי״ אותנטי, בעיני יש לו טעם של מים והוא חם מדי והקפוצ׳ינו ה״קטן״ יכול להשקות משפחה שלמה באפריקה אבל ניחא. בכל מקרה, על הקירות ישנן תמונות ממוסגרות עם נופים איטלקים ועל קיר אחד שלם, נוף על הדואומו של פירנצה. יום אחד, כשהזמנתי את הקפוצ׳ינו הקטן-ענק, ישבתי מול הקיר הנ״ל, ובעודי מחכה שהוא יתקרר, דמעה זלגה לי על הלחי.

אני יודעת, מבחוץ אני נראת קשוחה, אבל התאהבתי ללא תנאים בעיר קטנה במרכז טוסקנה. ומאחר שהאהבה בשר ודם שלי הייתה בצדו האחר של הגלובוס, בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות הייתה פירנצה. תקראו לזה מנגנון הגנה עצמית, תקראו לזה צפייה מרובה מדי בקארי ברדשאו (ממש לא מודל לחיקוי, אם תשאלו אותי. ואת שרה ג׳סיקה שגם לה נמאס כבר מהבכיינות של קארי) אבל זה מה יש.

בית קפה נוסף עם נוף לדואומו, על גג הספריה הציבורית

קארי שואלת כמה אהבות גדולות אדם זוכה לו בחייו? ואני שואלת לכמה בתים אנחנו זוכים בחיינו?

לי יש יותר מבית אחד. ואני אוהבת ומתגעגעת לכולם.