טיזינג

כבר שבוע שהשלג משחק איתי משחקים של בחור תל אביבי מצוי. מפתה אותי, מלטף לי את האף,  שולח smsים מתגרים, אבל לא נערם או מתקשר כבר כמה ימים ברצף,רכבות ומכוניות מגיעות מעיירות סמוכות עם כובע לבן, כמו מנפנף בפניי בבחורות אחרות, אז שוב מגיח, מפנק, וחוזר לחור ממנו בא בלי טלפון או sms.
המערכת יחסים שלי עם השלג כל כך מורכבת. רגע אני מקפצת באושר עם פה פתוח, רגע אחר אני בוכה על לכתו (למרות שבאייפון כתוב שהוא חי וקיים).
אני אוספת בכפפות הסקי שלי המעוטרות בדמותה של הלו קיטי, כדור לבן וקפוא מגג מכונית ופוגעת בדיוק רב בפרצופו המופתע של ג׳ובאני, שוברת נטיפי קרח מתחתית מכוניות חונות.

נולדתי וגדלתי בתל-אביב, הוריי למדו לעשות סקי לפני שלמדו לדבר, הדבר הכי קרוב לשלג על עירי שראיתי היה בשנת 1991, הברד הגדול. הייתי חולה, אמא לקחה אותי לבית ספר, וסיפרתי לבני כיתתי שהקשיבו בפה פעור על הלבן הזה שמכסה הכל מחוץ לכתלי הכיתה. כשהייתי קטנה היה לי מעיל תפוח תכול עם נופים מושלגים שהגיע ככל הנראה מהיבשת שכיום אני מכנה אותה ״בית״. 
בניסיון הראשון שלי כילדה לגלוש, בכיתי שבוע שלם שאני שונאת שלג ושישרף בגיהנום.
למדתי לאהוב אותו , לכמוה אליו. בעיקר אחרי היופי הזה שהיה בשנה שעברה והשאיר לי טעם של עוד. 
http://michiamomaya.blogspot.com/2010/12/blog-post_18.html

איך מרפאים לב שבור? שוקולדה חמה. עם הרבה קצפת.

אפשר גם משהו כזה...

(:
אגב, ברצוני להתנצל שלא כתבתי, במו ידי הצלחתי להרוס את המחשב שלי. בראשי פרקים: שתיתי כוס מים ואיבדתי שיווי משקל... המקלדת, למרות ניסיונותיי להחיותה, לא עובדת.

איך אני כותבת אתם שואלים? הרוב באייפון ושולחת לעצמי, והשאר בזכות מקלדת שהלווה לי ג'ובאני (בלי עברית כמובן אז לוקח לי שעות...)
אני יכולה להאשים רק את עצמי