מתכון לשבת

סוכריות גומי אלכוהוליות

1-2 שקיות גומי משובח (HARIBO אם אתם גרים באירופה כמוני)
1-2-3... (לפי הטעם, הקיבולת, וכמות הגומי) כוסות משקה אלכוהולי מועדף - אנחנו בחרנו ברום
מניחים את הגומי בקערה, מוזגים את המשקה ומכניסים למקרר לשעה.

אוכלים גומי בהנאה וחוזרים הבייתה ברגל.

אגב חגיגות, ליל הקרנבל שלי נראה כך:

סנגרייה עם קש ממש ממש ארוך.
גם רקדתי את המקרנה

התחפשתי למלך הגיריות!
כי היה קר...

נ.ב. מכרתי עבודת סמינר ראשונה לסטודנט עצלן! 
www.smarter.co.il/?Reffer=109512

שבת שלום

אלה החיים

מזה ארבעה שבועות אנחנו לומדים רסטורציה של מתכת. בתוכנית: תכולת קבר אתרוסקי שהגיע אלינו עם האדמה וכל השיט - חרבות, ראשי חיצים, מסמרים, שיריון וכו׳..
בקיצור, מלכודת טטנוס.
אני נשרטתי כבר בשיעור השני. למזלי חוסנתי באותה שרשרת חיול טראומטית בינואר 2004. בחישוב מהיר, לפני 8 שנים ( החיסון תקף ל-10, שאלנו רופא).
לחבריי הגויים, לעומת זאת, החיסון אינו בתוקף.
השריטה שלי ( שככל הנראה מקורה אינו  מחפצי הברזל החלודים אלא מביקורי בשירותים ) הכניסה את חבריי לכוננות טטנוס. אני תמיד פחדתי מטטנוס. מדוע? בגלל הפרק ב״חיים״ שהג׳ינג׳י כמעט מת! וואו, זה פרק ממש מפחיד.
לא רק אותי הוא הפחיד, כי דניאלה נשרטה השבוע ורצה לבית החולים שם קיבלה זריקה כפולה: חיסון ביד ימין ונוגדנים ביד שמאל! חיחי היא יכולה לישון רק על הגב...

ולסיפור הרבה יותר נחמד
התעוררתי בבוקר, יצאתי בקור מקפיא עצמות בדרכי לבית הספר. כל הדרכים מובילות לפלאצו רידולפי, ואני תמיד בוחרת את זו לאורך הנהר. התבוננתי בנהר ונגלה לפני המחזה המרהיב הזה:

הנהר קפוא כבר שבוע, זהו מחזה שלא ראיתי מעולם והוא הקסים אותי.
השחפים, בקבוצות או ביחידים, הולכים על המים כמו ישוע המשיח. אלו הנוחתים על הנהר לא מבינים מה קורה כשגופן פוגע בקרח ושולחים רגלים במטרה להתייצב.
 כל השבוע הנהר נשאר כך, וכל בוקר איחרתי לשיעור כי נשארתי להתבונן בו בדרכי. כל בוקר הגעתי מחויכת לשיעור. זה עשה לי את היום.
גם אחרי שנה וחצי העיר הזו מצליחה להפתיע אותי! אני לא יכולה לתאר במילים את ההתרגשות.
לכן אצרף תמונה שלי, עטופה בצמר, עם אף אדום כמו של רודולף.

שמעתי שהסערה אצלכם נגמרה, גם פה מתחיל להתחמם. אתמול לראשונה יצאתי מהבית עם רק שכבה אחת של גרביונים ( בדרך כלל היו לפחות 3..) 


שבוע טוב

טיזינג

כבר שבוע שהשלג משחק איתי משחקים של בחור תל אביבי מצוי. מפתה אותי, מלטף לי את האף,  שולח smsים מתגרים, אבל לא נערם או מתקשר כבר כמה ימים ברצף,רכבות ומכוניות מגיעות מעיירות סמוכות עם כובע לבן, כמו מנפנף בפניי בבחורות אחרות, אז שוב מגיח, מפנק, וחוזר לחור ממנו בא בלי טלפון או sms.
המערכת יחסים שלי עם השלג כל כך מורכבת. רגע אני מקפצת באושר עם פה פתוח, רגע אחר אני בוכה על לכתו (למרות שבאייפון כתוב שהוא חי וקיים).
אני אוספת בכפפות הסקי שלי המעוטרות בדמותה של הלו קיטי, כדור לבן וקפוא מגג מכונית ופוגעת בדיוק רב בפרצופו המופתע של ג׳ובאני, שוברת נטיפי קרח מתחתית מכוניות חונות.

נולדתי וגדלתי בתל-אביב, הוריי למדו לעשות סקי לפני שלמדו לדבר, הדבר הכי קרוב לשלג על עירי שראיתי היה בשנת 1991, הברד הגדול. הייתי חולה, אמא לקחה אותי לבית ספר, וסיפרתי לבני כיתתי שהקשיבו בפה פעור על הלבן הזה שמכסה הכל מחוץ לכתלי הכיתה. כשהייתי קטנה היה לי מעיל תפוח תכול עם נופים מושלגים שהגיע ככל הנראה מהיבשת שכיום אני מכנה אותה ״בית״. 
בניסיון הראשון שלי כילדה לגלוש, בכיתי שבוע שלם שאני שונאת שלג ושישרף בגיהנום.
למדתי לאהוב אותו , לכמוה אליו. בעיקר אחרי היופי הזה שהיה בשנה שעברה והשאיר לי טעם של עוד. 
http://michiamomaya.blogspot.com/2010/12/blog-post_18.html

איך מרפאים לב שבור? שוקולדה חמה. עם הרבה קצפת.

אפשר גם משהו כזה...

(:
אגב, ברצוני להתנצל שלא כתבתי, במו ידי הצלחתי להרוס את המחשב שלי. בראשי פרקים: שתיתי כוס מים ואיבדתי שיווי משקל... המקלדת, למרות ניסיונותיי להחיותה, לא עובדת.

איך אני כותבת אתם שואלים? הרוב באייפון ושולחת לעצמי, והשאר בזכות מקלדת שהלווה לי ג'ובאני (בלי עברית כמובן אז לוקח לי שעות...)
אני יכולה להאשים רק את עצמי