ימי פומפיי האחרונים

לפני שנים מספר קראתי, לא קראתי, בלעתי, את הספר "פומפיי" של רוברט האריס. את הספר רכשתי בעקבות תשדיר שירות ב-88 FM. הפרסום ברדיו עובד.
מאז חלמתי לנסוע לפומפיי, לגלות את חצרות הפריסטיל המפוארות ,המרחצאות ההדוניסטים, הפרסקאות הארוטיים בבתי הבושת, מפרץ נאפולי-שבו מצא את מותו באותה התפרצות פיליניוס הזקן אהובי, והוזוביוס שעדיין זועם ומאיים על המפרץ.


אז למזלי, דניאלה חברתי רכשה קופון בגרופון לפני כשנה לסופ"ש זוגי בפומפיי, ולצערה נפרדה מבן זוגה לפני חודשיים.. 
הדרך מפירנצה לנאפולי אורכה 3 שעות ברכבת המהירה. להזכירכם, טיסה מרומא לתל-אביב אורכה 3 שעות ועוד עם ארוחה באמצע וסרט... אז לא היה פשוט. כמובן גם מנאפולי צריך לנסוע לפומפיי 40 דקות לערך.
ביצענו עצירה בנאפולי כדי שמאיה, הזרה, זאת אני, תוכל לטעום לראשונה בחייה פיצה אמיתית מהי. ובכן, פיצה נאפוליטנית אמיתית היא - מאוד מאוד מאוד טעימה.

מהפיצרייה סרנו מיד לקונדיטוריה השכונתית לאכול בבה אמיתית עם רום בתוספת קצפת!

בנאפולי הכל יותר: הפיצה יותר טעימה, המאפים יותר מתוקים, הקפה יותר חזק, האנשים יותר נחמדים, המחירים יותר נמוכים, ישנו יותר סיכוי להישדד, ברחובות יותר מסוכן, הנהגים נוהגים יותר מהר, ואם אתם שומעים יריות- רוצו (יותר מהר..)


אגב יריות, היינו על סף הירדמות, לא היה מאוחר אבל היינו עייפות לאחר יום שלם ברחובות פומפיי הקדומה, כשלפתע נשמעו קולות פיצוץ. אני, עוד מתקופת הצבא, הלומת חתונות ורמאדן בעיר העתיקה, התעוררתי וזעקתי "יריות! יריות!" פקחנו עיניים וראינו אורות חזקים המלווים לכל בום. שלחתי את דניאלה לפתוח את הדלת לראות. היו אלו זיקוקין די-נור מהקרקס שביקר בעיירה... דניאלה אמרה חצי מתוך שינה: "לא, מוקדם, מתחילים לירות פה בסביבות 3". צחקנו, צפינו במופע כמספר שניות, וחזרנו לישון.

מפרץ נאפולי קצת שונה מהפנטזיות שלי מהמאה הראשונה לספירה.. נמל עמוס מכולות, בנייני מגורים מתפוררים, הרבה הרבה הרבה פסולת ברחובות ומחוץ להם. אבל הרכבת עוברת ממש בצמוד לים והנוף פשוט פנטסטי. כל הנסיעה ישבתי עם האף דבוק לחלון והפלגתי לעולם של עבדים ואדונים המשוטטים לאורך החוף לבושים טוגות.


לנו בB&B חמוד להפליא! בהגיענו בעלת הבית כיבדה אותנו במשקאות קלים, ועוגת שוקולד עשירה.
פרסומת ממש-לא-סמויה: http://www.bbfauno.com/
הוא ממוקם קצת מחוץ לעיר פומפיי, כ30-40 דק', אך הוא מציע שירות אופניים לאמיצים בלבד. למה צריך להיות אמיצים, אתם שואלים? כי כמו שכבר הזכרתי, הם נוהגים שם כמו משוגעים! ואין ממש מדרכה לברוח אליה.
בנוסף, בדרך לפומפיי, יש לחצות גשר מדרגות...עם האופניים, כמובן.

קצת זכרונות מצולמים מפומפיי העתיקה:

מעברי חצייה!!

זהירות! כלב נושך

בית המרחץ

אה, וכמובן שפגשנו מלא ישראלים! אף הצטרפנו לאחת הקבוצות והקשבנו למדריכה (תרגמתי סימולטנית עבור דניאלה) כי הלכנו קצת לאיבוד והיינו צריכות הכוונה לבתים השווים. הקבוצה אכן ענתה על הציפיות והובילה אותנו היישר לבתי הבושת! ("כאן על הקיר ישנו אי-בר מי-ן המורה על הדרך לביתה של הזאבה"... "זה פר-סקו, צי-יור- קיר. אתם יודעים מה זה פר-סק-ו?" ) 

בתחנת הרכבת חווינו גם כמה מפגשים מוזרים עם גברים נאפוליטנים מצויים..


לצערינו הרב, פומפיי מתפוררת, לכן, רוב הדומוס השווים היו סגורים בשער מאיים. אין כסף לעבודת שימור ובו-זמנית ממשיכים הארכיאולוגים לחפור בה. כל זאת, בשילוב ונדליזם, פגעי מזג-האוויר והוזוביוס שעודו רושף, מאיימים להחריב את העיר לחלוטין ולא ישאר דבר לדורות הבאים. רוצו, מהר ככל שתוכלו, לבקר בפלא הארכיאולוגי והאמנותי הזה. 
אל תשכחו את הרקולניאום, שלא הספקנו לבקר בשל שביתת רכבות מעפנה...
אה, ותקראו את הספר, הוא פנטסטי. בהוצאת כנרת-זמורה ביתן.


אני חוזרת סוף סוף ללימודים
שיהיה לכולנו שבוע טוב
שלכם, 
מאיה דלנו-הזקן...