על חוף הים בהונג קונג, שם ישבנו וצחקנו בזכרינו את שנגחאי

אני כותבת שורות אלו בדיעבד, לאחר שיבה מן הגלות בהונג קונג (שבועיים!!), שיבה מארץ הקודש, ומארץ הפסטה. 

הוגלנו להונג קונג מטעמי בירוקרטיה סינית. אם הקנס על שהייה בלתי חוקית בסין הוא גירוש להונג קונג אז אנא מכם, שליטי הרפובליקה, גרשוני. גרשוני בכל הכח.

הונג קונג היא המקום הכי נפלא והכי שליו על פני הפלנטה, או לפחות במזרח אסיה. לעולם לא תפגשו שם בפרצוף עצוב.

הונג קונג היא אוטופיה, עיר העתיד. כשנכנסים בשערי העיר כל הדאגות נעלמות וחיוך עולה על השפתיים. כי במקום שכולם מאושרים, יש לכולם כסף, האוכל טעים, מלא בגדים יפים, ים, ובחודש מרץ גם מזג האוויר פשוט חלומי, גם התייר הכי ממורמר נסחף לאופוריה.

בגלותי אכלתי יותר קאפקייקים ומאקרונים צבעוניים משאכלתי בשנתיים האחרונות של חיי. אני חושבת שהמשפט הזה מסכם את הדיון שהעליתי בצורה הטובה ביותר.

 בנוסף ביקרתי בתערוכת רטרוספקטיבה נפלאה של אנדי וורהול, ביקרתי בחוף הים, יצאנו למסלול הליכה בהרים, צפיתי בyoutube, וקניתי מסקרה בצבע שזיף. 

מוווווווושלם