אינסטגרם ואמנות החזקת הבלוג

סלח לי בלוג כי חטאתי.

נטשתי אותך ואני מצרה על כך. החלפתי אותך בדגם צעיר ואטרקטיבי יותר.

אינסטגרם - המאהבת השובבה שלי. זה פשוט כל כך קל וזמין והתמורה היא מיידית. 

זו ממש לא אשמתך בלוג. 

אני חיה במדינה שבה אתה מחוץ לחוק.יחד עם פייסבוק ויו טיוב, הגישה אלייך חסומה ויש להגיע אלייך בדרכים עקלקלות. 

נכון, זה מסוכן וסקסי אבל קצת מסבך את העיניינים. 

אמנם אנו זרים ושילמנו כסף טוב לכתובת איי פי זרה, אבל מרגלים אחרינו במחזורים וזה מאט את האינטרנט ומקשה עליי להעלות תמונות ולעתים הן אינן עולות כלל. לפרסם פןסט בבלוג הפך למשימה שלוקחת יום שלם ואף יומיים לעיתים.

אנחנו חיים בעולם מהיר יותר, והכל קורה בכף ידינו.

אתה העולם הישן. עבורך אני צריכה לשבת מול המחשב, להקליד, להוריד תמונות למחשב, ואז אלייך חזרה.

כה מעייף... פעם היה לנו כיף יחד. אני מתגעגעת לתקופה הזו, אבל לא יכולה להתעלם מהעולם החדש והמופלא שהעשור שני של המאה ה-21 נכנס אליו.

הגבר שלי העניק לי במתנה אייפון 5 לבן וחתיך שיושב בכף ידי באופן מושלם, ונשאר שם לפחות 12 מתוך 24 שעות היממה.   

האינסטגרם חוקי בסין (לא שמעתם שפייסבוק קנו אותם?? ממש דיסוננס), וכל הקטע זה תמונות. זה כל כך כיף לי.

אכלתי משהו קול? טיילתי במקום מגניב? תמונה בצירוף משפט עם האשטאג מצחיק והנה, אני חולקת את חוויותי במהירות הבזק עם מיליוני משתמשים ( או רק עם 97 העוקבים שלי אם לא ניקח בחשבון חיפושי האשטאגים..)

פעם הייתי חושבת עלייך כל היום, בלוג. מנסחת פוסטים במוחי תוך כדי הליכה.

היום, כל מה שיש שאני חושבת עליו הוא "לצלם את כוס הקפה הזו על רקע אגרטל כדי שאולי בעתיד אערוך אותה יפה יפה ואזכה ללייקים?"

זו ההתנצלות שלי. אשתדל לתת לך יותר תשומת לב. לא יודעת אם אנשים אחרים עושים זאת ובכלל קוראים את הגיגי, זה הקטע עם בלוג לעומת אינסטוש, הסיפוק אינו מיידי. זהו קשר בוגר יותר, ארוך טווח.תמיד בסוף אחזור אל הבלוג האמין והאהוב. לפחות פעם בחצי שנה :)

ומה אם פייסבוק, אתם שואלים? 

פייסבוק לא מעניין לי תכוס

1+1

בסין, דה ביגר דה בטר. הביניין הכי גבוה, הרכב הכי גדול, כוס הקפה הכי עמוקה.

שפע היא מילת המפתח. 

כשסינית יוצאים למסעדה, הם מזמינים כמות בלתי מבוטלת של מנות שמוגשות בו זמנית לשולחן, דבר שבמסעדות סינית מסורתיות מקובל ביותר שכן יש שולחן מסתובב וכל הסועדים טועמים קצת מכל דבר. במסעדה מערבית, לדוגמא בפיצה האט (הנחשבת כאן שיא הקולינריה המערבית וניתן למצוא בתפריט כמעט הכל חוץ מפיצה..), השולחנות העמוסים הם סמל סטטוס.

את רוב המנות הם בכלל לא מסיימים. הכי חשוב ששכינהם לשולחן או העוברים ושבים המתבוננים מבעד לויטרינה יראו. 

אגב, מה שקורה כשמזמינים את כ-ל המנות יחד הוא שהקינוח מגיע עם העיקריות, ובמקרה של הסינים, גם נאכל בין ביס כנפי עוף לביס סטייק ברוטב... פיכס.

כמובן יש גם תופעת ההגדלות או ה1+1.

אם אתם ברי מזל, יציאו לכם להגדיל בחינם את המשקה (אני הזמנתי אספרסו ולכן סירבתי באלגנטיות לנוכח מבטים המומים) או לזכות להמבורגר חינם או כרטיס קולנוע חינם לנשים בימי רביעי.

במקרה הפחות טוב, כמו במקרה שלי הבוקר, לאחר שתשלמו תגשו לקחת את המשקה ולהפתעתם תגלו כי הוא הוכפל ללא תמורה.

"וואוו, תודה, אבל אני... אחת". 

הבריסטה הסינית מבולבלבת קוראת למישהו שדובר אנגלית שאומר בקול חלוש:"יו ביי וון יו גט וון פרי"...

אין ברירה, מחייכים, לוקחים את המשקאות והולכים. 

כל הדרך הבייתה חיפשתי קבצנים או פועלים להעניק להם את המשקה השני. היה חם לאללה אז אני בטוחה שמישהו יעריך את המחווה. דווקא היום הסבא שמנגן על כינור סיני לא נמצא. פקחית החניה סירבה לי בנימוס. שאתן לשומר בבניין שלי? מותר בכלל להפריע לו במשמרת? 

ברחוב שלי ישנם כמעט 5 משרדי תיווך שהסוכנים עומדים ברחוב ומנסים לתפוס לקוחות. כל כך חם היום, הם בדיוק התחבאו במשרד הממוזג. סוף סוף בסוף הרחוב, במשרד האחרון לפני הביניין שלי, עמד בחור צעיר מיוזע בחולצה מכופתרת ועניבה. הבטתי בו, הוא בי, והגשתי לו את המשקה. 

"שיה שיה" הוא אמר מבולבל, ואני, שמחה שנפתרתי מהמשקה שהקפיא לי את היד, המשכתי גאה ומחויוכת לכיוון ביתי.

סוף טוב הכל טוב

על ויזה וחיות אחרות

ביקור בשגרירות סין ברחוב בן יהודה הפך כבר מזמן לעיניין שבשגרה. 

טפסים, תמונות, מכתבי הזמנה, כרטיסי טיסה, מטרת הביקור, תשלום, דמי הליך מזורז, עוד תשלום, תוקף לחצי שנה, יציאה מסין כל 30 יום, 2 כניסות, כניסות בלתי מוגבלות, טופס כניסה, חותמת, וסוף סוף כניסה לסין.

החלטנו לשים סוף לטירוף, באמצעות עמידה נוספת בתור ותחנונים לויזת תושב. אותה ויזה נכספת המאפשרת גם פרצה לאשרת עבודה בבוא ההיום והבירוקרטיה. אותה ויזה שכל עובד זר סיני עובר עבורה מסכת ייסורים, שקרים, סוכנים, עוד כסף ועוד טפסים. פה הממשל הסיני יכול לזכות לנקמתו, והוהו, ועוד איך שהוא זוכה לה. 

מסכת ייסורים - כן

שקרים - בכיף

סוכנים - חובה

כסף - ברור

וטפסים - אלה מה?!

בנוסף, עלינו הזרים לעבור בדיקות רפואיות מקיפות בעודנו עוטים עלינו חלוקי רחצה מפיקה, כולל בדיקות ראיה, אקג, אולטראונד, לחץ דם, משקל (מה זה עיניינכם?!?), דקירות ומציצות דם.

כך בדיוק הרגשתי, שהסינים שותים לי את הדם ואני עסוקה בלשמור שלא יציץ לי איזה ציץ מהחלוק. לזכותם יאמר שאחיות מאוד נחמדות (מאוד לא אופייני) וקיבלתי גם סוכריה :)

כל זה בליווי צמוד של הסוכן שלנו, רוג׳ר. או יותר נכון - לוג׳ל.

כשמרימים רגע את העיניים מהטפסים, ניתן לזהות בחדרי ההמתנה כל מיני לוג׳לים למינהם. אנו הזרים, בלי סוכן סיני ממולח שנדחף בתור ומכיר את כל הטריקים, לא מסוגלים להשיג ויזה בעצמינו. וזוהי עובדה.

אז בעוד ימים מספר, בעזרת האלים ולוג׳ל, בלי נדר, דרכוני ישוב אליי ואהיה תושבת שנגחאי מן המניין. אמן.

בין קונסוליות למשרדי הגירה מצאנו את עצמינו גם מתכתבים עם בחורה נחמדת מsos חיות, סניף שנגחאי. 

היינו נחושים, עלינו למצוא חבר פרוותי!

קיבלנו מספר תמונות וכתובות ויצאנו לדרך. אך ביקורינו הראשון היה גם האחרון.

זוג חתלתולות, בנות חודש, האחת בלונדינית (סטרוברי בלונד. אין לכנותה ״ג׳ינג׳ית״, אנ׳לא אוהבת חתולים ג׳ינג׳ים), השניה לבנה עם כתמים כתומים וחומים (אמא בלונדינית ואבא חתול רחוב פרחח), נמצאו עם אמן ושתי אחיותיהן בגינה. התאהבנו מיד! אני, בחתולה הבלונדינית הכונתה בפי ״אננס״, ואלדד בשניה, שזכתה בדרך הביתה לשם ״פיתה״. אחרי שהודעתי בטון תקיף לפני הביקור ש״אין סיכוי שנאמץ שני חתולים!״, כבר במעלית הודעתי שאני נכנעת ושתיהן כל כך יפיפיות וחמודות שאין בררה. גם איני מעוניינת באבן הרייחים על גבי עם הכתובת: ״מפרידת אחיות״.

אז זה מה שקרה. עכשיו בין הספה לקיר ישנות להן זוג חתלתולות חמודות שמפחדות עדיין לחקור את שאר הבית. בלילה הן ישנו מחובקות ופיתה אפילו ניקתה את אננס בליקוקים אימהיים שהותירו את עיניינו לחות. 

עד כאן להיום. המשך עלילות אלדד, מאיה, פיתה, אננס ולוג׳ל בפרק הבא.

חג שבועות שמח לכם ויומולדת עברי שמח לי ולאמאשלי שהביאני לעולם שכולו גבינה

על חוף הים בהונג קונג, שם ישבנו וצחקנו בזכרינו את שנגחאי

אני כותבת שורות אלו בדיעבד, לאחר שיבה מן הגלות בהונג קונג (שבועיים!!), שיבה מארץ הקודש, ומארץ הפסטה. 

הוגלנו להונג קונג מטעמי בירוקרטיה סינית. אם הקנס על שהייה בלתי חוקית בסין הוא גירוש להונג קונג אז אנא מכם, שליטי הרפובליקה, גרשוני. גרשוני בכל הכח.

הונג קונג היא המקום הכי נפלא והכי שליו על פני הפלנטה, או לפחות במזרח אסיה. לעולם לא תפגשו שם בפרצוף עצוב.

הונג קונג היא אוטופיה, עיר העתיד. כשנכנסים בשערי העיר כל הדאגות נעלמות וחיוך עולה על השפתיים. כי במקום שכולם מאושרים, יש לכולם כסף, האוכל טעים, מלא בגדים יפים, ים, ובחודש מרץ גם מזג האוויר פשוט חלומי, גם התייר הכי ממורמר נסחף לאופוריה.

בגלותי אכלתי יותר קאפקייקים ומאקרונים צבעוניים משאכלתי בשנתיים האחרונות של חיי. אני חושבת שהמשפט הזה מסכם את הדיון שהעליתי בצורה הטובה ביותר.

 בנוסף ביקרתי בתערוכת רטרוספקטיבה נפלאה של אנדי וורהול, ביקרתי בחוף הים, יצאנו למסלול הליכה בהרים, צפיתי בyoutube, וקניתי מסקרה בצבע שזיף. 

מוווווווושלם

צוהלת ושמחה

כולם הלכו לג׳מבו ג'מבו ג'מבו

ורק אותי השאירו 

ילדה קטנה לבד

כולם הלכו לג׳מבו ג׳מבו ג׳מבו

שברתי את הרגל

אולי אשבור גם יד

להלהלה להלה לה

פורים בראשי פרקים:

אפיתי אזני המן עם נוטלה (כמנהג יהודי איטליה).

נשארתי לבד בבית, בן זוגי בהונג קונג הרחוקה.

החלקתי במדרגות (שוב) בh&m מול כ-ל הצוות שהיה בהכשרה.

מונית (אף אחד ברחוב לא שם לב בכלל לזרה הצולעת והבוכייה).

נשכבתי על הספה ומרחתי על עצמי טונות של ארניקה.

שתי ברכיים נפוחות וכחולות וזרוע פגועה.

מתקשה לשבת על האסלה.

No yoga for me. 

סדרות על גבי סדרות בצפייה ישירה במחשב.

מסיבת פורים. לבד. ליצן עצוב. פליאצ׳י.

אלכוהול. ריקודים. כיף. הנגאובר. פנקייק.

פורים שמח

נחש צפע

שנת הנחש הגיעה עלינו לטובה וחגיגות פסטיבל האביב הסיני הגיעו לסיומן.
ולרגל פסטיבל האביב זכינו לעיר מושלגת ולראשונה השנה (ואולי אי פעם) השלג נערם ומיד נאסף לאנשי שלג על ידי ילדי השכונה.

חגיגות השנה הסינית החדשה כוללות שבוע חופשי לכל הסינים באשר הם, שירי חג בכל מקום ציבורי, וזיקוקי די-נור בכל שעה ביום ובכל פינת רחוב במשך כ-ל השבוע, זה חתיכת חור בראש.

 

ביומיים שלפני החג הרחובות התחילו להתרוקן אט אט. מסתבר שרוב תושבי שנגחאי, לא במקור משנגחאי בכלל (מישהו אמר תל-אביב...) ומתפזרים ברחבי סין להיות עם משפחותיהם.
ההשלכות של זה אינן פשוטות. כל הווק-מנים, גריל-גאייז, מוכרי הפירות, מוכרי הDVD המזוייפים וכו' חוזרים לכפרים שלהם ולנו אין מה לאכול או לצפות.

בערב החג וביום לאחריו כמעט הכל היה סגור. עמדנו חצי שעה בכביש בקור חודר-עצמות (ועוד בעקבים), מוקפים בנפצים וזיקוקים , בניסיון לתפוס מונית כדי להרים כוסית לשנה החדשה במרכז העיר (בשכונה שלנו אין כלום, זו שכונה משפחתית). בסוף נשברנו (קפאו לי כבר האצבעות ברגליים) ונכנסנו למלון הצמוד לביתינו. ביקשנו מהקונסיירז' שיזמין לנו מונית ובינתיים הזמנו משקאות. המונית הגיעה כעבור פחות מ-5 דקות ובדיוק הוגשו לנו המשקאות. ככה זה, מרפי הבנזונה. אז החלטנו להישאר שם וללכת לישון מוקדם, גם ככה זה חג של גויים.

 

במוזיאון לאמנות בשנגחאי ישנה תערוכה מאוסף מוזיאון ד'אורסיי, ואלדד ואנוכי חשבנו שהחופשה הינה זמן נהדר לבקר בה. הרי כל הסינים חזרו הבייתה לחג, בטח לא יהיה שם אף אחד.

טעות עלתה ביידינו. קודם כל, מסתבר שהרבה יותר סינים אוהבים אומנות מכפי ששיערנו, ודבר שני, לא לקחנו בחשבון שאמנם תושבי שנגחאי יצאו לחופשה, אבל ישנם הרבה מאוד תיירים סינים מרחבי הרפובליקה שמגיעים לביקור בעיר האורות הסינית. תוסיפו לקלחת כניסה חינם למוזיאון והרי לכם תור המשתרך לקילומטרים כמו טור של נחשי אנקונדה.
בעסה. התחפפנו משם.

 

בהמשך השבוע ביקרנו בעיירת מים ושמה ג'יוג'יאג'יאו (Zhujiajiao). העיירה הייתה ציורית וכו', ירד מלא גשם והיו מלא תירים סינים שאכלו צבי-ים במסעדות על שפת התעלות.
להלן, תמונות:

שתיהיה לכולנו שנת נחש מוצלחת

על אופנה וחורף

עדיין קר לי. זאת אומרת,עדיין קר פה.

היום הייתי רוצה לדון בנושא החמקמק הנקרא: אופנה בחורף.
ספויילר: אין חיה כזו.
ריבוי השכבות, מעילי פוך אווזים, צעיפים המכסים את האף, UGG, ועוד, פשוט לא מאפשרים התקיימות של סטייל כלשהו במרחב החורפי.
בימים הקרים (דצמבר, ינואר, פברואר), אני הופכת לחנות שמיכות פילנדיה אנושית, מהדסת ברחובות בלי יכולת להזיז את הזרועות או/ו מפרקי האצבעות, הברכיים, מרפקים, צוואר ואיברים פנימיים.
שלחתי לאימי היקרה את התמונה שלי בשלג מבייג'ין, והיא ענתה לי בוואצאפ: "אני רואה בתמונה רק דוב גריזלי עם תיק של מאיה"...

אז מה אני לובשת (מה שנקרא #whatiwore) בסביבות 1-6- מעלות צליוס:
המגוון אינו רחב.

חלק עליון:
אפשרות א'- פליז
אפשרות ב'- סוודרים למינהם (בטמפ' גבוהות יותר).
אפשרות ג'- שמלת קשמיר שחורה 1.
אפשרות ד'(לאירוע רשמי יותר)- שמלת קשמיר שחורה 2.

חלק תחתון:
מתאים לאפשרויות א' וב': טרנינג אפור כהה,  מH&M מקולקציית הגברים (XS של גברים יושב עליי נפלא).
מתאים לאפשרויות א'-ד': לגינגס שחורים מצמר של פוקס שאמא פעם הביאה לי לפירנצה שגדולים עליי בשלוש מידות לפחות ולכן מכסים חלקים נרחבים משטח גופי (מקצות האצבעות ועד קו החזיה).
הם יגיעו בשילוב: גרביים סופר עבות עם ציורים של הלו קיטי (מH&M, אם תהייתם), מספר זוגות הגרביים משתנה לפי הטמפרטורה.
ו/או גרביונים שחורים מתחת (בביקור בחומה הסינית לדוגמא, פשוט לבשתי את הגביונים השחורים ומעליהם את הלגינגס בתור מכנסיים, מה שביטל את שקיפותם וגרם לי להזיע בתחת, ולכן הוכתר כיעיל ביותר).
ו/או מכנסונים שחורים או חצאית ורודה כדי להסתיר לי את התחת.

על הרגליים: UGG. לא הנעל היפה ביותר, הידידותית לסביבה, או העמידה ביותר לרטיבות אבל מצילת חיים בהחלט.
בפורום הזה הייתי גם רוצה לציין שבנות שגרות בתל-אביב או באיזור מישור החוף בכלל, אין להן צורך במגף הידוע לשמצה.
הן מבחינת המחיר, רמת החימום, רצח של כבשים, רמת הכיעור וכו'. אתן סתם נראות מטומטמות כי בתל אביב חם.
אם זאת, אסייג ואומר, שנעלתי אותן פעם אחת בתל אביב (הבאתי אותן לארץ למטרות החזר מס..), כשלא היה לי חשק לנעול נעליים או גרביים כמו בנאדם אמיתי, ומה אני אגיד לכם, זה כיף אמיתי.

אקססוריז: אולטרה-צעיף. הוא ענק, הוא מכסה לי את כל הפנים, ונראה לי שאמא שלי קנתה לי אותו בשנקין אי שם בתחילת העשור הקודם.
כפפות- לא זוג אחד, אלא שניים. זוג כפפות דקות של אופנוענים (נרכשו בפירנצה בחנות אופנוענים), וזוג כפפות שחורות מצמר עם שכבת פליז בפנים, בלי חלוקה לאצבעות, זה הכי כיף.
כובע- 1.כובע גירית 2. כובע ארנבת 3. כובע צמר אפור ופשוט (כולם מH&M).

ומעל הכל מעיל פוך עד מתחת לברכיים, הפריט הראשון שרכשתי בהגיעי לפירנצה! (מZARA, אלופי המעילים)

 אז אני אכן נראת כמו דוב גריזלי, נטולת סטייל, קווי מתאר, מחשוף, רגליים, צבע, סטילטו, תכשיטים ויחודיות בכללי.

איך אני שומרת על הניצוץ בחורף? עם ליפסטיק ומניקור!
כשאני נראת כמו תחת, האף שלי אדום ומתקלף, עיניי טרוטות ומצחי מעוטר בחצ'קון מחזור חצוף, אני שמה ליפסטיק אדום או ורוד פוקסיה והכל נראה יותר טוב!

בכל מקרה, לא משנה כמה קר וכמה שכבות בגדים עליי לעטות על עצמי, איני מתגעגעת לקיץ השנחאינזי. נהפוך הוא, אני מתפללת שהוא יתעכב ככל האפשר. אם אתם זוכרים מפוסטים מוקדמים יותר, החורף בשנגחאי הוא תענוג צרוף לעומת הקיץ המהביל, המזיע, הרטוב, המזוהם והדביק של העיר הטרופית הארורה הזו...

בעוד חודש לעומת זאת, מגיעה עונת המעבר, שהיא חגיגה אמיתית של אופנה ונעלי בלרינה! פחות או יותר כמו חורף תל-אביבי טיפוסי (להוציא סופות למינהן..).

שנת אילנות טובה ושנה סינית חדשה נהדרת!